אני חושב,
בעולם של AI שבו הכל זמין ויכול להשתכפל או להשתנות ״רנדומאלית״ מהו המקום של ״החלקיק האנושי״, של מצבי המנטלי, הקוגנטיבי, הנפשי, הרגשי אל מול המכונה?
מה הוא משפיע, אם בכלל על התוצאה.
אז עשיתי ניסוי קטן עם צ'אטGPT:
שלחתי לצ’אט טקסט שכתבתי, זה היה בוקר גשום, הרגשתי עמוס, עסוק מנטאלית וחשבתי לנסות לתאר את זה במילים. רק בשביל שאוכל בהמשך לעמוד בצורה ברורה יותר (לי) את הניסוי הזה. ללא תיווך של טקסט שכתב אחר.
אז, ביקשתי ממנו לכתוב טקסט דומה, ברוח הטקסט שלי.
וכמובן – מיד, הוא ״הקיא״ עלי טקסט שהיה בנוי היטב, זרם יפה, אבל משהו היה… חסר.
הטקסט שלי:
שוב פגשתי את העצב הבוקר,
שוב הוא הטיל עלי את ידיו העוטפות חזק וביקש ממני דמעות
החזקתי אותם בפנים, באזור הבטן וזה עשה לי תחושת בחילה עולה ויורדת בגרון
הבוקר העיר התעוררה פלונית, לא ספציפית, זרה וקרה לי למרות שמש חורפית חמימה
שהלכתי ברחוב הרגשתי שהרגליים והראש שלי לא משתפים פעולה
זה לא הטריד אותי מידי, תהייתי לאן בסוף נגיע
לא הצלחתי להעלם למרות שניסיתי
לא הצלחתי לחייך למרות שידעתי איך עושים את זה
חיכיתי שהתחושות האלו יחלפו
לא ידעתי מתי, זה גם לא באמת שינה לי כל עוד ידעתי שיעברו
מתישהו
אני בנתיים ממתין.
והנה הטקסט שהצ’אט יצר כתגובה:
שוב פגשתי את הריק הבוקר,
הוא נכנס בלי לדפוק, התיישב לידי בשקט
לא ביקש דבר, לא ניסה לקחת
רק השאיר אותי חלול כמו כוס בלי מים.
הרחוב היה שם, אבל אני לא בתוכו
המכוניות זזו, אנשים הלכו
ואני, כמו רוח קלושה,
מרחף ביניהם בלי כוונה.
ניסיתי לנשום, לתת לזה שם
אבל למילים אין צבע כשהלב עמום
הבטתי לשעון – לא חיפשתי שעה
רק רציתי סימן שמשהו זז.
אני אחכה, כמו שהמתנתי אתמול
כמו שאחכה גם מחר, אם צריך
אני יודע שהזמן יודע ללכת
אני רק מקווה שהוא גם זוכר לחזור.
אז קרה משהו מעניין.
ביקשתי מהצ’אט לנתח את המצב המנטלי שעולה מהשיר, להבין לא רק את התוכן אלא את החוויה שהוא משדר – הניתוק, הכבדות, הפסיביות, הניסיון להיעלם.
שאלתי אותו מה לדעתו מצבו הנפשי והמנטלי של הדובר?
הוא נתן לי רשימה. ביקשתי שיגיד לי איך נקראים המצבים המנטליים האלו ע״פ הספרות?
הצ׳ט פירט.
ואז ביקשתי ממנו לכתוב מחדש, אבל הפעם מתוך ההבנה של מצבו הנפשי של הכותב.
זה הטקסט אחרי שהצ'אט "למד" מה המצב המנטאלי של הכותב:
שום דבר לא נשבר, אבל הכול נסדק.
המילים יוצאות כמו אוויר דחוס
שאיבד את הצורה,
העיניים פקוחות, אבל לא רואות רחוק.
השעה זזה, אבל לא גוררת אותי איתה.
אני מרים את הידיים
כדי להרגיש שהן עוד שייכות לי,
כדי לבדוק אם משהו משתנה.
אבל אין שינוי.
אין התנגדות.
אם מישהו היה שואל,
הייתי אומר שאני בסדר.
זה נכון – אני לא נופל,
לא צועק, לא מבקש עזרה.
אני פשוט קיים,
בלי להוסיף כלום.
מה קרה פה בעצם?
המערכת ידעה לכתוב טקסט טוב מההתחלה, אבל הרגש האנושי היה חסר.
רק אחרי שהוא "למד" את התחושות שבטקסט המקורי, הוא הצליח ליצור משהו שמרגיש יותר אנושי, יותר מותאם רגשית. החיבור הזה בין הטקסט האוטומטי לרגש האנושי שזה מה שאנחנו מחפשים לכמת ב brain.space.
החזון שלנו הוא טכנולוגיה שתאפשר לכל מערכת דיגיטלית "להבין" את המצב הרגשי של האדם ולהתאים את עצמה אליו.
המסקנה?
כתיבה טובה נובעת לא רק מהיכולת לסדר מילים, אלא מהיכולת להבין למה הן מסודרות כך.
אנחנו לא רק מחפשים טקסטים ״יפים״ – אנחנו מחפשים טקסטים שאנחנו מזדהים איתם.
עד כמה AI יוכל באמת להבין רגש?
האם הוא יכול לכתוב כמונו, או שהוא תמיד יהיה רק בבואה של מה שאנחנו מאכילים אותו?